ראשית הווייצ'י ריו

האבות המייסדים

על פי הנרטיב המקובל, בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 של המילניום הקודם, במשך כ-13 שנים, למד אדם בשם קאנבון ווייצ'י (Kanbun Uechi 上地 完文, 5.5.1877 - 25.11.1948) אצל מאסטר נודע לקונג פו, בשם שו שי ווה (1874 - 1926 Shu Shi wa, מכונה בסינית צ'ו טסו הו, Chou Tsu Ho).

שושיווהקאנבון ווייצ'י

קאנבון ווייצ'י היה בן אוקינאווה שהגיע לדרום סין בגיל 19 (חודש מרץ, שנת 1897) כדי להימנע מגיוס כפוי לצבא היפני וכדי להרחיב את ידיעותיו בתחום אומנויות הלחימה. הוא למד תחילה בדוגו' של משפחת קינג'ו (Kinjo), אך לאחר שלעגו לו על פגם דיבור ממנו סבל, הוא עזב את הדוג'ו וחיפש מורה אחר. אז פגש את מאסטר שו שי ווה.

שו שי ווה היה סיני, כנראה אחד ממתנגדי המשטר דאז, והמורה הגבוה ביותר במנזר שאולין הדרומי שבאזור פוג'יין. נוסף על היותו אמן לחימה, היה שו שי ווה גם הרבליטס (מרפא בעזרת צמחי מרפא) והוא לימד את קאנבון ווייצ'י גם את סודות הלחימה וגם את סודות הריפוי.

שני אלה, קאנבון ווייצ'י ומורו שו שי ווה, הם החוליה המקשרת בין קונג פו לקראטה, בין סין לאוקינאווה.

פנגיינון קונג פו

הקונג פו שלמד קאנבון אצל שושיווה כונה בפיו פנ-גיי-נון Pangainoon 半硬軟, המורכב משלושת המילים 'חצי'半, 'קשה' 硬 ו-'רך'軟. המשמעות המקובלת היא 'חצי קשה, חצי רך', אלמנט בולט בסגנון הזה המגלם זרימה מעגלית עם כוח רב, חסימות רכות ותקיפות חדות, ערכים אציליים עם נחישות אכזרית.

הפנגיינון עצמו משלב שלושה סגנונות קונג פו: הטיגריס, העגור והדרקון.

את הטיגריס מבטאות התקפות ישירות בעלות אופי רומס וטורפני, מנחי ידיים המחקים את לוע הטיגריס, כפת הטיגריס וניב הטיגריס, תנועות חדות וקצרות ואת ההשפעה הפסיכולוגית המזיקה של תבוסה בפניי מאסה תוקפנית ואימה במחשבתו של היריב;

את העגור מבטאות תנועות עגולות ורכות יותר, בעיטות, עמידה על רגל אחד ומנחי ידיים המחקים את אברות (אברה היא קצה הכנף) העגור ואת מקור העגור;

את הדרקון, המסתחרר כשהוא מוסתר בין העננים, מגלמות תנועות רכות ומתמשכות, טכניקות תנעה סיבוביות, דמויות טורנדו, בעיטות סיבוביות, מהירות ועצמה, ואת ההשפעה הפסיכולוגית המזיקה של בלבול, הפתעה וזריעת אי סדר במחשבתו של היריב.

הפנגיינון מתאפיין בעיצוב יחודי של כפות הידיים והרגליים להפקת 'כלי נשק אנטומיים' כמו השוקן - אגרוף יחיד מפרק, הסוקסן - בעיטה ישירה עם קדמת הבוהן הגדולה, ועוד. המטרה היא לפגוע בעוצמה הרבה ביותר עם שטח הפנים הקטן ביותר כדי להפיק מקסימום נזק.

מאפיין נוסף של הפנגיינון הוא 'גלימת הברזל' - חלק סדיר מהאימונים הוא חישול הגוף והנפש והקשחתם עד למצב של עמידוּת בפניי החבטות הקשות ביותר.

קאנבון ווייצ'י שהה 13 שנים במחיצתו של שושיווה, במהלכן למד את 3 קאטות הליבה של הווייצ'י ריו, קאטות קונג פו טהורות בשם סאנצ'ין Sanchin 三戦, סייסאן Seisan 十三 ו-סנסייריו Sanseiryu 三十六. מסופר על קאטה נוספת, '108 ידיים' שלא הספיק ללמוד. הוא סיים בדרגת מאסטר והחל ללמד בסין, ולאחר מכן באוקינאווה. שניים מתלמידיו הבולטים הם קאניי ווייצ'י (בנו וממשיך דרכו של קאנבון) וסייקו טויאמה.

קאניי וייצ'י

סייקו טויאמה

ב-25.11.1948 נפטר מאסטר קאנבון וויצ'י כתוצאה מדלקת הכליות (נפריטיס). בן 71 היה במותו.

מקונג פו - לקראטה.

לאחר מותו של מאסטר קאנבון ווייצ'י, לקח על עצמו בנו הבכור, קאניי וייצ'י (Kanei Uechi 上地 完英), להמשיך את מורשת אביו וכפי שנראה, הוא האחראי לתמורות רבות שחלו בשיטה. קאניי נסע לסין בגיל 16 כדי ללמוד פנגיינון והפך לבכיר תלמידיו של קאנבון האב. עם הזמן שבו האב והבן לאוקינאווה והוראת הפנגיינון המשיכה שם. קאניי זיהה עם הזמן את הקושי של התלמיד המודרני להבין את הפנגיינון. כשהפך קאנבון לראש השיטה באוקינאווה ביצע את השינויים הבאים:

שינה את שם השיטה, מהנקונאן (הדרך היפנית לבטא פנגיינון) לשם הרשמי ווייצ'י ריו שמשמעו הסגנון של [קאנבון] ווייצ'י. בתוך כך הפכה השיטה כסגנון קראטה יותר מאשר כקונג פו (יש לזכור שאחד מפירושי המילה קראטה הוא יד סינית)

הוסיף תרגילי מתיחה וחימום - ג'ונבי הונדו

הוסיף תרגילי חזרה על חלקים מהקאטות - הו'גו הונדו

הוסיף מערכי תרגול זוגי - קיו קומיטה, דאן קומיטה, יאקסוקו קומיטה 

עיצב חמש קאטות נוספות שנועדו לגשר על הפער בין סאנצ'ין (הראשונה) סייסאן (האמצעית) וסנסייריו (האחרונה) - קאטות הקונג פו שלמד קאנבון בסין. שמונה הקאטות הופכות למסע של צמיחה מהבסיס אל הצמרת - וחזרה. הקאטות שעיצב קאניי הן קאנשיווה, קאנשו, סייצ'ין, סייריו ו-קאנצ'ין.

הוסיף את פרשנויות הקאטות קאנשיווה (בונקאי) וסייסאן (בונקאי)

הוסיף את חישולי הגפיים והבטן קוטה קיטאי ואשי קיטאי.

גראנד-מאסטר קאניי ווייצ'י, דאן 10, נפטר ב- 23.4.1991 בגיל 80.

ווייצ'י ריו הוא אחד מסגנונות הקראטה האוקינאווים המסורתיים והמכובדים ביותר והסגנון הפופולרי ביותר באוקינאווה. הוא מתורגל גם בארה"ב, קנדה, דרום אמריקה, הודו, הונק קונג, אוסטרליה, אירופה וישראל.